יעל פריימן יוספי

בליבנו לעד

1993-2019

מחשבות מהמגירה של יעל

כלום

 

אף פעם לא יודעת לעצור
לא יודעת להסתפק
לא יודעת להגיד תודה ולשתוק
תמיד חושבת יותר מדי
תמיד מתרגשת יותר מדי
מדי מדי מדי
לא סתם תכאב לי הבטן
כאבי תופת
לא סתם יהיה לי חם
יהיה לי חם למות

הכל שחור או לבן
וחד משמעי
ועם זאת כל כך לא יודעת
לא יודעת כלום

ואין לי דעה בכלום
ולא טובה עד הסוף בכלום
אבל גם לא מוכנה להיות בינונית

יש לי חסרונות
לפעמים מרגישה שזה כל מה שיש לי
למה אני לא יכולה פשוט להיות

(2017)

גלות

 

הבדידות מתגנבת בערב
מדגדגת
חריפה
בעומקי הבטן

ולפני שהספקתי
ללחוש
לבקש
כבר עולה לגרון, לעצם

החופשיות, הסקרנות,
התובנות העמוקות
נופלות שדודות לרגליה

כשהבדידות מגיעה
הן אינן יכולות
הן כפופות
משתחוות בפניה

יקום אינסופי
שכחתי את שמי
אני פסיק בבליל השיחה
נודדת נודדת
אין ארץ אין בית
הגלות, גלותי היפה

29.01.18

כשנדמה שהלילה תפקידו לכווץ

 

לפעמים בלילות של כאב בחזה

כשכל טפטוף נשמע כמו גנב מנוסה

והביקורת דוקרת מכל הצדדים

והבטן כואבת בלי הסברים

כשנדמה שהלילה תפקידו לכווץ

והכאב בחזה לוחץ מנצנץ

כשהשמיכה שעוטפת לא נותנת מחבוא

מעצמי, מהיום שממילא יבוא

אם לא היה לי אותך הייתי נופלת

נהפכת לאוויר בתהום בלי תחתית

אהבה עזה רק בזכותה נשארת

מול אלה שכל רצונם להאשים

ואולי זאת אני שטועה ופוגעת

עם כל ההשתדלות הזאת לא להכאיב

רק עושה רע לעצמי וליתר

ומשיגה את ההפך במקום להכיל

בסך הכל רציתי להיות מיוחדת

ועם זאת להיות טובה ופשוטה

איך קרה ששוב אני נשאבת

חוץ מעצמי את כולם מרצה

תן לי ימים של שקט נפשי

של נקיון טהור וזך מאשמה

של מבט חסר שיפוט מול כל אלה

תן לי להיות עם עצמי שלמה

בטיול של שבת שגרתי בצ'יאנג מאי, יעל רואה מבנה נטוש, נכנסת ופשוט רוקדת ללא שום הקדמה בספונטניות. מושלמת.

עונג רגעי

 

את לא פוגעת באף אחד
חוץ מעצמך
עוטפת את לבך
ברוע צבעוני
מסביבך אנשים
בעיניים כלות
מחכים לעוקץ הבא
שירטיט את לבם
בעונג רגעי

מבפנים את נאכלת
אט אט מבלי משים
אני יודעת
זה דווקא מרגיש די נעים

אך בסוף כשתעמדי
מול העולם האמיתי
תביני שהרוע נשאר בגופך
ופוצע ומצליף

(2009)

אגו

 

היא מדברת בקול רם
מרבה במילים
הוא רק שותק
ושולח מבטים

אחר כך יוצא
אל האוויר הפתוח
תמיד אחרי ריבים
הוא מעדיף את הרוח

נזכר במילים הקשות שאמרה
וחושב כמה הוא צודק
וכמה היא טועה

והיא מהצד השני של הדלת
פתאום מרגישה קצת מבולבלת
הרי זה טיפשי
ועכשיו זה מרגיש עצוב
ככה סתם
להתווכח על דבר לא חשוב

והוא קצת נרגע
ומרגיש געגוע
אליה
אף על פי שהוא פגוע

וחושב להתנצל
אבל למה לא היא?
נמאס לי שזה תמיד אני

אולי כשיהיה יותר אומץ
אולי יותר מאוחר
ובינתיים
כבר שבוע עבר

(2009)

קאבר שלי לשיר "חבלים" של נינט טייב -הקלטה ביתית.

מועקה

 

בלי סיבה, בלי הסבר
פשוט נמצאת
מועקה
מדגדגת, שורטת לוחצת נושכת
את כל הנקרה בדרכה
וכל מחשבה נקיה שמנסה
לבוא ולהרגיע
נתקלת בזו הרעה, השחורה
ומולה אין סיכוי להצליח
מועקה שאולי עוד יום
אולי עוד יומיים
תעבור
ואז תשכח כלא הייתה
ואחרי שבועיים
תחזור

(2010)

נקיון

 

יש בי נקיון

יש בי דיכאון

יש בי מהכל

וזה כל כך

פוצע ושורט

אינספור עיניים בוחנות

את עצובה מדי

את מטורללת מדי

ואיפה את את

יש בי עוצמה

יש בי עליבות

יש בי אהבה

וזה כל כך

קורע ובועט

אינספור עיניים בוחנות

את עצובה מדי

את מטורללת מדי

ואיפה את את

פרסומת

 

אני פרסומת לציפרלקס

20 מ"ג ביום

כדור אחד

תופעות הלוואי

כבר עברו מזמן

מלבד

דופק לב מואץ

אני פרסומת

לחברת התרופות

תודה לאל

אין תסמינים

מלבד

זרמים בידיים

ניצוץ בעיניים

לב קטן מחפש

אינספור רגעים בהם נדלקת הנורה

 

העיר הזאת הצילה אותי כשהייתה לי מועקה בגרון
וגרמה לי להרגיש חופש בבטן אחרי שנים של חסימה
העיר הזאת סגרה עליי כשרציתי להרגיש מיוחדת
וגרמה לי להבין שכל אחד חושב שהוא מיוחד עד שהוא לא
העיר הזאת גרמה לי ליהנות מחומריות בצורה הכי בריאה שאפשר
וגרמה לי לרצות לחזור לפשטות ולחום של העיר האחרת
וגרמה לי לשנוא את העיר האחרת
וגרמה לי לשנוא אותה
ולהבין שהכל זמני, ושמשהו לא בסדר. ושכנראה לא הבנתי את הקונספט של החיים האלו כי אני לא חושבת שאני חיה אותם נכון.
כי כמה אפשר לחזור אחורה וללכת קדימה ולחזור קדימה וללכת אחורה.
הייתי מצפה מבחורה מבית רוסי/דתי/שמרני/פחדני לפתור את העניין הזה כמו משוואה מתמטית או סוגיית גמרא, שאי אפשר להגיד שזה פשוט, אבל זה אפשרי- הכל אפשרי, חייב להיות אפשרי.
אין דבר כזה אי אפשר
אין דבר כזה פחד
אין דבר כזה לעזוב באמצע
אין דבר כזה שיט
אין דבר כזה היא על אמא

ויש
שאריות מתחת לשטיח
ואחד שלא יודע לשאול, ועוד אחד, ועוד אחת
אינספור רגעים בהם נדלקת הנורה
וההבנה שלפעמים משפחה לא חייבת להיות מפורקת כדי להיות שבורה

(2016)

לא לתת לדברים לחלחל

 

לספור עד עשר
לא להשבר
להחזיק
להמשיך איתנה
גם כשהרעד עובר בגרון
לא להשמיע מילה
להראות שהכל כרגיל
אף על פי
שבפנים איברים מתכתשים
לעצור ת'נשימה
לשדר הבנה
לא לתת לדברים לחלחל

לזקוף את הגב
להרים את האף
להציג מציאות מדומה
אולי רק כך, בדרך הזאת
ישאר לי אוויר לנשימה

כי אם רק לשניה
יסדק סדק דק
אז הכל כמו מגדל יתמוטט
ואני לא אצליח להמשיך אחר כך
כשהחבל סביב מתהדק

(2014)

למה לא 100

 

ושוב יצאתי לחפש
את ההכי הכי שלי כשאחזור
כבר ישמעו עליי כולם

כי אחרי כמה שנים
עם טיפות של כישרון
זה הזמן
לכבוש את העולם

ופניתי לאדם
אשף מצליח בתחומו
תוך שבוע
אתה נהיה אדם אחר

הוא הדריך אותי פלאים
לשכלל את שיטותי
עד שאמר
שכדאי שנדבר

ובאותן פנים תמיד
הם בוחנים את פרצופי
ועם הנהון קצר
חד, קצבי, מציק

זה לא פשוט, הם אומרים
אך עליי להבין.
זה טוב,
אבל זה לא מספיק

האם לא מספיק זה 77
או 99
ולמה לא מאה
כבר אין טעם לשאול

כדאי לעבור לתחום הבא
ולנסות את מזלי
אפשר להיות הכל
אפשר להיות הכל

(2013)

הצהרות

 

קשה לי עכשיו
להביט במראה
ולראות את כל מה שהשלכתי

אצלי בבית,
על הספה
מחוות שחשבתי שזנחתי

הייתי בטוחה שניקיתי הכל
ששלם ושקט ובריא לי

ופתאום עכשיו
מול המראה
הבנתי כמה טעיתי

כמו
מגדל קלפים עשוי הצהרות
שהולך
ו
מ
ת
פ
ר
ק
ביטחון עצמי שנבנה בזהירות
החל שוב להיסדק

היום הזה גדול עליי
ולא קרה בו שום דבר
זאת סתם עוד תובנה שמתבהרת

יצאתי לחפש את עצמי
ופתאום מצאתי מישהי אחרת

(04.09.17)

הכל היה מונח על שפת תהום.

 

הייתי מרחק מילימטר מהאינסוף המלא בריק, האינסופי.

ובגלל שהייתי במקום כל כך אדיר של פחד, מעין רכבת הרים שנוחתת לתוך לוע ענק של חושך מסתחרר וממשיכה ליפול וממשיכה ליפול וממשיכה ליפול, אני עכשיו פשוט לא מפחדת מכלום.

איכות כל דבר שאני עושה הוא מעל לכל רמה שאי פעם הייתי בה. אני חדה, אני מצחיקה, אני מדויקת, אני מוכשרת. אני מכניסה 1000 מילים בדקה וכמעט אף אחת מהן לא מיותרת, כמעט.

אני יוצרת, אני כותבת, אני שרה, אני רוקדת, אני מציירת. אני הגרסא הכי טובה של עצמי. אני בשיא.

אני וונדר וומן המתולתלת.

כי בתוך כל השיט הזה הבנתי דבר מאוד חשוב. שלא חוסר או אי היכולת הם אלו שעוצרים אותנו מלעשות כל דבר שאי פעם נרצה בחיים, אלא אנחנו בלבד. הפחד, שאותו אנחנו הופכים לחבר הכי טוב שלנו, הופך לאויב המושבע שלנו.

והוא ערמומי המניאק. לא מגלה את פרצופו מיד, אלא מזנק ברגעים הכי נפיצים ומטלטל את מערכת העצבים.

את לא יכולה, את לא טובה, זה אסור, זה מפחיד, זה מסוכן. את לא כמו שאת רוצה להיות ולעולם לא תהיי. את לא מספיק מוכשרת, חכמה, יפה. 

והוא ממשיך כך בעדינות מסרסת לקטוע כל שביב של אמונה עצמית שאולי רק החלה להירקם בי.

ועכשיו, עכשיו אחרי שהגעתי לקרב הענקים מול הפחד. לא עוד משחק מחבואים אכזרי בו הוא תמיד מנצח, אלא קרב שיניים בשיניים, עיניים בעיניים וקולות ורעמים.

בקרב הזה נתתי את כל כולי, לא היו בי עוד חרטות, ויותר מזה- לא היה לי כבר כוח. הייתי על סף שבירה, רציתי להביט בו במבט חלוש ובהמיה מיואשת להגיד: ניצחת.

קח אותי, אני שלך.

וכוח בלתי מוסבר הניע לי זרת זרת ואז גם את הלב. כמו בתולת ים עליתי מהמים בקול סערה והבאתי עליו נחשולים. עליתי מהאדמה כמו עץ שמצמיח שורשיו בספיד מואושן, והכיתי בו ללא רחם. יצאתי מהאש אחוזת טירוף ושאגתי עליו כל רוע שאי פעם היה ויש בי. ולבסוף עליתי לאט לאט למעלה, הסתכלתי עליו במבט הכי מתנשא שיש לי, והתעופפתי במשק כנפיים.

אין לי מה להגיד חוץ מזה שניצחתי. ניצחתי ואני וונדר פאקינג וומן המתולתלת.

למה אני חושבת שצריך לעשות את זה?

 

צאו רגע מהקונכיה שלכם. תחשבו על איך אתם חיים את החיים. איך הכל מאורגן, ומסודר וברור. למה ללכת ימינה ושמאלה כשיש מסלול צפוי ומדויק? למה לקחת סיכונים כשעשרות אנשים עשו את אותה הדרך בדיוק ועבד להם סבבה לגמרי?

אז, למה לא?

קחו סיכון, צאו מהמסגרת הרגילה. עצרו הכל. עצרו את החיים המודרניים, המערביים וצאו לטייל בעולם.
זה לא משנה איפה ומתי, מה שמשנה זה שתצאו בגישה מסוימת, גישה של לשחרר הכל, את כל החסמים שקיימים בכם, ותחליטו לעשות משהו אחר.

אני פה מעט זמן, והמוח שלי נפתח בכמויות שלא קרו לי כל החיים.

"אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים"
——————————– ד"ר סוס

תפגשו אנשים שבשום סיטואציה אחרת לא הייתם פוגשים, תכירו תרבויות חדשות שלא האמנתם שקיימות. תחוו רגעי אושר מהבטן, שיכאבו בגלל שלא ידעתם שאפשר להיות מאושרים ברמה כזאת. תראו צבעים בטבע, שחשבתם שקיימים רק במחשב. תקשיבו לצלילים חדשים שנובעים מהאוויר והחיות והרעמים. תראו פרפרים שמרוב שהם גדולים, הם דואים למשך כמה שניות. תבינו שהעולם הזה הרבה יותר גדול ממה שהרגילו אותנו לחשוב. שאמונות וערכים הם דבר מדהים, אבל למה לא להכיר ולהיפתח גם לדעות הפוכות לחלוטין מאיתנו?

תמצאו את האני הפנימי שלכם, אל תפחדו. תרגישו שהזמן הוא הכל ויחד עם זאת, אין לו שום משמעות. כי מה זה משנה אם היום ראשון או מחר חמישי כשבכל יום יכול לקרות משהו מופלא חדש?

את החיים האלה אפשר לחיות מתוך שני מניעים- פחד או אהבה.
אני בוחרת באהבה

ומציעה גם לכם לנסות.
אנחנו פה פעם אחת, בואו נהפוך את זה לפעם ששווה את זה.

30.10.17

לא עכשיו

 

אין לי כוח למות עכשיו
היא חשבה
והסתכלה על הבחור עם התיק השחור. יש לי כמה דברים קטנים לסיים, ואז,
אולי, זה יתאים.
אם אפשר לדאוג לזה שהוא פשוט ירד בתחנה הבאה, אני אשמח, מילמלה לכיוון אווירי לא ברור.
אחר כך כשהוא ירד, היא עיקמה את האף.
בכל זאת- הייתה פה הזדמנות לקצת אקשן עם כל השגרה המשמימה הזאת.
(2012)

כשקראתי את אותן מילים נשברות

נקרע לי הלב לכל עבר
וכאב לי על מה שאתה עובר
ועל זה שגיליתי בסתר

כי תמיד אשאר הקטנה, השונה
שלא יודעת כלום
וגם אם אתן עצה נבונה
היא תחשב כמאום

אחרי הכל אולי אתה רוצה בעזרתי
ואולי יש בידי המזור
אבל אם אתה כל כך מפחד מדמעות
איך אני אוכל לעזור?

(2008)

תודה ישראלה.

את יפה ואת מכוערת
את טובה ואת עוקצת
את שק של מצפון
את בית ואת גלות

את שוברת את הלב
את טיב
ואת גם טוב
את אחת ויחידה

היי שלום
ונמסטוש

דברים שאני רוצה לעשות

 

להגשים את עצמי
לצלול V
להיות אמא
מאסטרפיס
להיות בריאה נפשית ופיזית
להבין
ללמוד לנגן על פסנתר
ללמוד צרפתית
איטלקית
ערבית

זה כמו לרקוד עם שד

שמחבק ולא עוזב
כן הוא תמיד רעב
יצאת לטיול
המדרכות גבוהות מדי
ואין לך סיכוי
כי לא לימדו אותך לטעות
ולאהוב את זה

דברים מיותרים:

 

יום רביעי
צבע חום
זבובים
מטריות

כולנו אנשים קטנים

שמחכים שמשהו גדול יקרה (2015)

הוא שוב אומר לי תפסיקי

לעשות את הכל מסובך
אחרי יום יומיים הכל הולך ונשכח
(2014)

התחברת לאחד השירים והיית רוצה להלחין/ להקליט/ לשיר/ להפיק אותו?

שתפו בפייסבוק
שילחו בוואצאפ
שילחו במייל

התוכן הוכנס AS IS ללא שום שינוי מהמקור

מותר להפיץ ולשתף אך ורק עם הפניה למקור וקרדיט ליעל פריימן יוספי

לכל שאלה או בקשה אפשר לפנות במייל ל memorial@yaelfreiman.com