הכל היה מונח על שפת תהום.

הייתי מרחק מילימטר מהאינסוף המלא בריק, האינסופי.

ובגלל שהייתי במקום כל כך אדיר של פחד, מעין רכבת הרים שנוחתת לתוך לוע ענק של חושך מסתחרר וממשיכה ליפול וממשיכה ליפול וממשיכה ליפול, אני עכשיו פשוט לא מפחדת מכלום.

איכות כל דבר שאני עושה הוא מעל לכל רמה שאי פעם הייתי בה. אני חדה, אני מצחיקה, אני מדויקת, אני מוכשרת. אני מכניסה 1000 מילים בדקה וכמעט אף אחת מהן לא מיותרת, כמעט.

אני יוצרת, אני כותבת, אני שרה, אני רוקדת, אני מציירת. אני הגרסא הכי טובה של עצמי. אני בשיא.

אני וונדר וומן המתולתלת.

כי בתוך כל השיט הזה הבנתי דבר מאוד חשוב. שלא חוסר או אי היכולת הם אלו שעוצרים אותנו מלעשות כל דבר שאי פעם נרצה בחיים, אלא אנחנו בלבד. הפחד, שאותו אנחנו הופכים לחבר הכי טוב שלנו, הופך לאויב המושבע שלנו.

והוא ערמומי המניאק. לא מגלה את פרצופו מיד, אלא מזנק ברגעים הכי נפיצים ומטלטל את מערכת העצבים.

את לא יכולה, את לא טובה, זה אסור, זה מפחיד, זה מסוכן. את לא כמו שאת רוצה להיות ולעולם לא תהיי. את לא מספיק מוכשרת, חכמה, יפה. 

והוא ממשיך כך בעדינות מסרסת לקטוע כל שביב של אמונה עצמית שאולי רק החלה להירקם בי.

ועכשיו, עכשיו אחרי שהגעתי לקרב הענקים מול הפחד. לא עוד משחק מחבואים אכזרי בו הוא תמיד מנצח, אלא קרב שיניים בשיניים, עיניים בעיניים וקולות ורעמים.

בקרב הזה נתתי את כל כולי, לא היו בי עוד חרטות, ויותר מזה- לא היה לי כבר כוח. הייתי על סף שבירה, רציתי להביט בו במבט חלוש ובהמיה מיואשת להגיד: ניצחת.

קח אותי, אני שלך.

וכוח בלתי מוסבר הניע לי זרת זרת ואז גם את הלב. כמו בתולת ים עליתי מהמים בקול סערה והבאתי עליו נחשולים. עליתי מהאדמה כמו עץ שמצמיח שורשיו בספיד מואושן, והכיתי בו ללא רחם. יצאתי מהאש אחוזת טירוף ושאגתי עליו כל רוע שאי פעם היה ויש בי. ולבסוף עליתי לאט לאט למעלה, הסתכלתי עליו במבט הכי מתנשא שיש לי, והתעופפתי במשק כנפיים.

אין לי מה להגיד חוץ מזה שניצחתי. ניצחתי ואני וונדר פאקינג וומן המתולתלת.